| | תקציר |
|
הכול השתנה, וגם דבר לא השתנה, בקיבוץ תל קציר, אותו צילם דוד פרלוב ב1964- לסרטו "תל קציר" וחזר אליו 29 שנים מאוחר יותר. פרלוב, שהיה אז עולה חדש, רצה, כדבריו, "להראות את בן הארץ לא כפי... להמשך הכול השתנה, וגם דבר לא השתנה, בקיבוץ תל קציר, אותו צילם דוד פרלוב ב1964- לסרטו "תל קציר" וחזר אליו 29 שנים מאוחר יותר. פרלוב, שהיה אז עולה חדש, רצה, כדבריו, "להראות את בן הארץ לא כפי שהיה מקובל להראותו: על טרקטור, יפהפה, עם בלורית, משמע סימבולי. רציתי להראותו פשוט כמו שהוא". רק סקרנות גולמית כשלו היתה יכולה להניב התבוננות חודרת כל כך אל המהות של "בן הארץ".
המבט הנבון הזה, האמפטיה וההומור, שבים לתל קציר. גיבוריו משכבר של פרלוב אינם מופגזים עוד מרמת הגולן, אלא מבקרים בה כדי "לצפות בתמונת נעוריהם". זו אינה נוסטלגיה. החיים ממשיכים לפעום, והצברים שהתבגרו עומדים לפני אתגרים חדשים וחרדות ישנות: היוזמה להחזרת הגולן, בני הנוער שעוזבים, עולים מרוסיה שמבקשים להתקבל כחברים חדשים. פרלוב מעשיר עוד את נקודת המבט בשלבו קטעים מסרטו הקודם וסצינות דומות של "תזמורת בצורת" מצחיקה וחתונה בטבע; והסיום, כיצירה מוסיקלית שמתקדמת משיא לשיא ונגמרת בדממה דקה, משקף עצב ושלמות שיכולים לנבוע רק מהתבגרות.
| |