במדינה צעירה שיכלה להביט אך ורק אל העתיד היה דוד פרלוב, אז בן 32, הבמאי הראשון שפנה אל נושא מודחק: הזיקנה. פרלוב מצייר לראשונה בסרט תיעודי אפשרות של סוף, ובביקורו בבית אבות בנתניה מתבונן בתושביו &#... להמשך
במדינה צעירה שיכלה להביט אך ורק אל העתיד היה דוד פרלוב, אז בן 32, הבמאי הראשון שפנה אל נושא מודחק: הזיקנה. פרלוב מצייר לראשונה בסרט תיעודי אפשרות של סוף, ובביקורו בבית אבות בנתניה מתבונן בתושביו – על ההווה שלהם, ועל מה שהיו. איש זקן באולם ריק מנגן בצ"לו, הצגת תחפושות של פורים, אשה שמביטה על עצמה במראה – פרלוב רואה אותם באנושיותם, באמפטיה וללא רגשנות. סרט שקצביו איטיים במתכוון, הנענה באופן חזותי לאתגר של הזמן האוזל.