חצר של שיכון, שעת צהריים. גבר מספר לשני גברים אחרים מעשיה על פנטזיה מינית לא שגרתית עם אישה וגבינה לבנה. המצלמה מצלמת אותם מלמעלה, מדגישה יותר את הסביבה הדלה מאשר את הדמויות. כאשר הסיפור נמשך, המצלמה יורדת בהדרגה ומתקרבת לדמויות, עד שהיא מגיעה לתצלום קרוב של הדובר. אולם ברגע השיא של הסיפור, אחד מן המאזינים לוקה בליבו ומת, בעוד המצלמה מצלמת את האיש אשר מספר ולא את הגוסס. סצנה זו, הפותחת את הסרט חולה אהבה בשיכון ג' (1995), מכילה רבים מן האלמנטים הסגנונים והתמטיים המאפיינים את יצירתו של שבי גביזון – שילוב של נגיעות ביזאריות בסביבה יום-יומית, עיסוק הומוריסטי במין כולל התנהגות מינית השונה ממה שנתפס כנורמה, נגיעה ישירה במוות, היעדר הפרדה בין קומדיה לבין טרגדיה ואהדה לאקט הסיפורי עצמו. אולם, חשוב מכך – הסיפורים של גביזון תמיד נובעים מתוך הסביבה הישראלית ונראים כחלק אינטגראלי ממנה. הקולנוע שלו משלב בין תנועות מצלמה המדגישות ראוותנות לבין אותנטיות בייצוג הסביבה. אלמנט נוסף החוזר ברבים מסרטיו הינו הסיטואציה של אדם המספר סיפור, לרוב סיפור אשר נדמה כי הוא מייצג את המציאות אך באמצעות לא מעט דמיון. סוג הסיפור הזה נוכח בסרטיו של גביזון גם בשיחה בין חברים וגם ברמת העלילה, שכן סרטיו תמיד מכילים דמות של סופר כזה או אחר. השילוב בין כל הגורמים הללו, ביחד עם דיאלוגים משויפים היטב, הפך את שבי גביזון לאחד מן הבמאים האהובים בישראל החל משנות ה-90', בקרב הקהל והביקורת כאחד.
גביזון למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1990 ביים את סרטו הראשון שורו, סרט אשר דומה כי לכד את רוח התקופה בתל אביב. גיבור הסרט הינו אשר ישורון, נוכל קטן ומקסים, המפרסם ספר על "איך להיות אידיוט", בו הוא מבטיח כי הוא יכול לגמול אנשים מהתמכרויות. בעקבות ראיון לטלוויזיה, הוא הופך לגורו של קבוצת אנשים המצטרפים לסדנה לשיפור עצמי. חברי הקבוצה נכנסים למערכת סבוכה ומרובת בגידות רומנטיות. אשר עצמו בוגד באשתו, הנוטשת אותו בתורה לטובת המרצה שלה באוניברסיטה, ומשאירה אותו לטפל לבדו באב המרותק לכסא גלגלים שאינו מדבר. שורו מאוכלס בדמויות משנה רבות, שחלקן מעורבות בסיטואציות אבסורדיות, כמו מוכר אנציקלופדיות הננעל במשך יום בשירותים או חבורת זמר המבלה בחיפוש לילי נואש אחר אוטובוס.
המבט של גביזון על דמויות רבות בא לידי ביטוי בשוט המטפס לצד בית בו חי הגיבור, ומציץ לשלוש דירות שונות בהן גבר ואישה מנהלים ויכוח על אותו נושא. אמנם בכל פעם האישה עונה משהו אחר, אך התוצאה של הסיטואציה זהה. אקט המציצנות, האופייני לשוט זה, יחזור בצורה בולטת יותר בסרטיו הבאים של הבמאי.
סרט זה, העמוס בסצנות קצרות ומבריקות ללא קשר ברור בין סיטואציה לסיטואציה, הפך את גביזון (שכתב את התסריט בשיתוף מפיקי הסרט יונתן ארוך ויוחנן רביב) לאחד המייצגים הבולטים של גל הקולנוע התל אביבי בקולנוע הישראלי, גל אשר תפס מקום מרכזי בנוף הקולנועי בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. גל זה התאפיין בהפניית עורף לנרטיב הלאומי ונתינת דגש לסיפורים קטנים יותר, המבוססים לרוב על עלילה לא צפויה עם נגיעות של ביזאריות. היבט בולט נוסף בסרטי הגל התל אביבי הינו השפעה אירופאית (למשל מסרטי "הגל החדש" הצרפתי) בכל הקשור להדגשת אמצעי המבע הקולנועי ודיון משוחרר במיניות. אולם, למרות שמאפיינים אלו הוסיפו ללוות את היצירה של גביזון גם בהמשך הקריירה שלו, דומה כי הוא ניסה לבדל את עצמו מיוצרים אחרים, בין היתר במיקום הגיאוגרפי של סרטיו.
במקום תל אביב, המנותקת מיתר חלקי הארץ ונעה בקצב משלה, חולה אהבה בשיכון ג' הוא תיאור של הפריפריה הישראלית, המיוצגת על ידי דמותו של ויקטור (השחקן משה איבגי, שגילם את דמותו של אשר בשורו), מפעיל של תחנת כבלים פיראטית בקרית ים. ויקטור מחזר באגרסיביות חיננית אחרי מיכאלה, שחקנית אשר הגיעה לשיכון מתל אביב. אלא שמיכאלה חיה עם בן זוג ולמרות שהיא מנסה לגלות חביבות, היא דוחה שוב ושוב את ויקטור, עד שזה מכריז על אהבתו הנואשת דרך תחנת הטלוויזיה שהוא מפעיל. בחציו השני של הסרט, ויקטור מאושפז בבית חולים לחולי נפש הממוקם בסמוך לשיכון. שם, הוא מתחיל במערכת יחסים עם לבנה, מטופלת חרדית. היא נשבית בסיפורו של ויקטור ומוכנה שהוא יקרא לה מיכאלה שעה שהיא שוכבת עימו. חולה אהבה בשיכון ג' עוסק בגיבור האוהב בצורה טוטאלית ואובססיבית, בלי הגיון. גביזון מצדיע לטירוף שבאהבה ומבכר אותו על פני השפיות; ובאמצעות השימוש בתחנות הכבלים הפיראטיות רגע לפני כניסת הכבלים החוקיים לאזור, הוא מצדיע גם לעולם אבוד של אהבת סרטים והצגת סיפורים.
סרטו השלישי של גביזון, האסונות של נינה (2003), מעמיד גם הוא במרכז דמות חולת אהבה. במקרה זה, מדובר בנדב בן ה-12 אשר מאוהב נואשות בדודתו נינה. הוא מתחבר עם מציצן, הנוהג להציץ לדירת הזוג. כאשר השניים מציצים לזוג המקיים יחסי מין בדירה אחרת, לומד נדב כי בעלה של נינה נהרג. המהלך מאפשר לנדב להתקרב אל דודתו, שכן אמו, שהתגרשה מאביו החוזר בתשובה, שולחת אותו לחיות עם הדודה. אלא שלחייה של נינה נכנס מחזר חדש ובמקביל היא מתחילה לראות את בעלה המת מהלך עירום ברחובות.
על פי תיאור קצר זה של העלילה, מסתבר כי גביזון עוסק בסרט זה בנושאים אשר בהם עוסקים סרטים ישראלים רבים – המשפחה הישראלית, חזרה בתשובה, שכול, גבריות. אולם, הוא מכניס לסרט את המגע הייחודי לו – עיסוק במיניות, בניית סצנות הנראות כנטולות קשר למציאות אך עם זאת בעלות הגיון פנימי. אלה, מהוות כמעט תמיד את רגעי השיא בקולנוע שלו.
שלושת סרטיו הראשונים של גביזון זכו להצלחה קופתית. כל אחד מהם גם זכה בשלל פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, לרבות הפרס לסרט הטוב ביותר, ובנוסף היה הסרט הישראלי הרווחי ביותר בכל שנה נתונה. לעומת זאת, סרטו הרביעי של גביזון, אבידות ומציאות (2007), זכה אומנם לאהדה, אך במימדים צנועים יותר. הסרט נעשה בשתי גרסאות – לצד הגרסה הקולנועית הוא שודר גם כמיני-סדרה טלוויזיונית. אבידות ומציאות, שנכתב בשיתוף עם דנה מודן, חוזר לנושאים האופייניים לסרטיו הקודמים של הבמאי: במרכזו יש סיפור של אהבה בלתי אפשרית – רופא בבית חולים לחולי נפש המתאהב בגיסתו, שעה שהוא לומד כי אשתו בהריון. אותו רופא אינו יודע שקיים סיכוי סביר כי הוא אינו אבי התינוק – ואלו אינן הדמויות היחידות בתוך התסבוכת הרומנטית המוצגת. גביזון מבצע בסרט וריאציות על מוטיבים וסצנות מסרטים קודמים שיצר – יש כאן אב שאינו מדבר, כמו בשורו; בית חולים לפגועי נפש, כמו בחולה אהבה בשיכון ג'; ו"שבעה" התופסת כיוון מפתיע, כמו בהאסונות של נינה. למרות שלא היה להיט גדול, גם סרט זה מספק לנו הצצה אל קולו הייחודי של גביזון, יוצר אשר במידה רבה הוביל את הקולנוע הישראלי לעידן המתאפיין במספר רב של אמנים עם קולות ייחודים משלהם.
