חולה אהבה בשיכון ג'
רם לוי

–    אולי כדאי להתחיל בציטטה. אולי.

"The most productive work is that which produces a tension between
“The Natural" and “The Strange”. A (…) strategy which is capable of
constantly drawing the spectator into the story, but repeatedly pushing
him away, to a position of critical appreciation”.
(Higson, A., Screen Vol. 27 No. 3-4. p. 130 )

–     אולי רצוי להמשיך בכמה הערות ששרבטתי לעצמי ושנמחקו אחר כך בחמת זעם. אולי.

"ארוטומניה,או"תסמונתדהקלרמבו",היאמצבבוהחולהבטוחשמישהיאומישהומאוהב(ת)בו(בה),
למרותשכלהראיותהגלויותמעידותעלההפך.העלילהמתרחשתבשיכוןוןג'ולאבשיכוןא'כיכאןהתחתית.
שמושלגיבורהסרטהואויקטור(מנצח)ושמןשלאהובותיומיכאלה(המלאךמיכאל)ולבנה(מרוקאית).
זוהיביקורתעלסרטיהבורקסשאינהמאמינהבאהבהביןמזרחילבלונדיניתאמיתיתועודממושקפת.
ומהזהאומרעלאהבהבכלל?ובשנותה80כשהיהכאןרקערוץאחדמתנשא ומימסדיהכבלים
הפיראטיםמילאואתהצורךבקטרזיסשהערוץהזהלאידעלספק.וויקטורמפעילתחנתהכבליםהוא
בןדמותושלבמאיהסרטשבי(איזהמיןשםזה)גביזון,מהשמתקשרלפרדוקסהחתולשלשרדינגר.
בסוף הסרטשצולםבמאהשעברה,ויקטורמתיחדעםמישמתימרתלהיותאשתושלרבמפורסם.
זהו PREMONITIONהמנבאאתתזנוניההנוכחיםשלהחברההישראליתעםהאורתודוכסיהמתימרת
להיותנציגתו הבעדיתשלאלוהיםעליאדמות.וחרפוףמתעקשלהמשיךלזעוק"אוולין,אלתלכי!"למרות
שאווליןהגיעהאליוזהעתהכשהיאמשתוקקתלחדשאתהקשר.חרפוףמייצגאתהנטיההבזויהשל
הישראליהמצוילעטותעלעצמותמידגלימהבלויהשלקורבןהזקוקלרחמים."

וכיוצא באלה שטויות ודברים נבונים.
אני צריך להיזהר מפני קפיצה לביצות טובעניות כאלה. אני, במאי. לא תיאורטיקן ולא מבקר.
עלי להימנע מניתוחים סוציולוגים, פוליטיים, פסיכולוגים ומסימבוליקה בגרוש.
מקצועי מתיר לי רק להציץ מבעד לזכוכית מגדלת, באחדות מן האבנים המסותתות, שמהן בנוי הגשר המפואר הזה, המוליך את הצופה לשיכון ג'.

–    לטובת אלה מן הקוראים שלא צפו בסרט (וחבל מאד) כמה מלים על ראשית העלילה – ויקטור הוא בעליה של רשת כבלים פיראטית המקרינה סרטים בשיכון ג' בקרית ים. הוא מתאהב במיכאלה, בלונדינית יפה. היא אינה מחזירה לו אהבה ורואה בחיזוריו מעשה תוקפני.

אפשר להתחיל. סוף סוף.

(20 :00:00  TC – TIME CODE) האיזון הקדוש.
הפריים הראשון של הסרט מצולם מזווית עילית. פריים לא "מאוזן" מבחינה אסתטית.
חלקו הימני מלא פרטים – בעיקר בנינים גבוהים ומכוערים. לעומת זאת, חלקו השמאלי של הפריים כמעט ריק. שמים עגומים ודרך. ככה מתחילים סרט? כן!
חוסר האיזון האסתטי יוצר אי שקט. אי השקט יהיה ממאפייניו  של הסרט הזה. מבויש, הפריים הראשון מפנה את מקומו לבאים אחריו. אלוהי הקולנוע גולש לכדור הארץ. למרגלות בנין השיכון האפור יושבים שלושה גברים. התשוקה הבלתי ברורה הטבועה בנו לבקש איזון אסתטי, באה על סיפוקה בהדרגה. שני זקנים שגבם למצלמה, זה מימין ורעהו משמאל, מאזינים לויקטור – משה איבגי האחד והיחיד, שנמצא במרכז הפריים. זהו! איזון אסתטי מושלם. מתברר גם שהתמונה כאן היא עניין טפל. פס הקול הוא העיקר. הטכסט נשפך מן המסך מן הפריים הראשון. ויקטור מברבר בהתלהבות משהו על גבינה 9% שנמרחת על פניו.עיניו נעצמות בתשוקה והוא מחקה טרטור מנוע  של הליקופטר.
על מה הוא מדבר?! המאחרים להקרנה דורכים על רגלי הצופה. הוא רואה רק קרעי מסך ושומע קטעי דברים. עוד לא התחיל להבין את שפת הסרט, את הדקדוק שלו וכבר ראיית העולם הויקטוריאנית של הצופה ואברי מינו נתפסים בלי הגנה.
אלוהים ישמור! הוא מדבר על סקס! על סקס פרוע! סקס פריקי! הסרט בקושי התחיל!!
הצופה מגיב בצחוק פרוע. ואז , שוב ללא הכנה מוקדמת, אחד משני הזקנים המאזינים לויקטור שובק חיים לכל חי. פשוט מת. הצחוק נמחק לרגע. למה הוא מת, אכל משהו לא טוב? אלוהים קרא לו? ואולי לנוכח התיאורים הארוטיים של ויקטור הבין שהחמיץ את חייו – והחליט לעבור לעולם טוב יותר. אחרי כשלוש דקות של תיאורי סקס מופרע ומוות מפתיע,מה נשאר לסרט? איזו מן חוויה נעבור? קומדיה שחורה? טרגדיה כחול לבן? סרט פורנו אלים?
שבי גביזון, אמן השילוב בין הטבעי) "(“The Natural למוזר (“The Strange"). השאיר את הצופה שלו מפרפר באויר. מלא סקרנות. מת לדעת, איך העסק הזה יתפתח? האם מצפה לו אורגיה רבת משתתפות או השמדה המונית. הכל אפשרי.

:0000:12 אלוהי הפרטים הקטנים.
במאי, יוצר קוסמוס קטן שהוא הסרט, יודע שהכל תלוי בפרטים. בפרטים הכי קטנים.

1. ויקטור יושב על גדר אבן. לובש סווייטשירט כחול כהה. רק חלקם העליון של שרווליו בהיר. מוזר. הזרועות נעלמו. כאילו אמות ידיו צומחות משום מקום. האם זו בחירה מקרית, או שהלבוש הזה מזכיר כותונת משוגעים?

2. ילדים, המוסתרים מעין המצלמה, לועגים לויקטור. הם צועקים – "אבנים, סכינים. משטרה"!
שוב ענין תמוה. מה פירוש המלים? אם מטרת הצעקות הללו היתה לאפיין את ויקטור, אפשר היה להסתפק ב"ויקטור משוגע!" לא כאן. אח"כ נבין. כרגע הצעקה האניגמטית זוקפת אוזניים. במכוון.

3. הילדים לא נראים בתמונה. האם הם נמצאים רק בדמיונו  של ויקטור? הוא קם, פונה אחורנית וצועק – "ערן!.. אני תופס אתכם, אני גומר עליך! אל תדאג!" הוא מסתובב, חוזר ומתיישב על הגדר, משתהה מעט וחוזר על צמד המלים האחרון – "אל תדאג!". למרות שאיש איננו שומע – גם  את המשפט הזה ויקטור אומר בקול רם. הוא מדבר לעצמו. הוא דואג. הוא סובל. מנוע הטורבו הנפשי שלו מטרטר בטירוף. כמו בדיבור הלא נגמר שלו בסצינת הפתיחה, רק שהפעם הסערה חבויה. רק שפת גוף מינימלית מסגירה אי שקט נורא. הוא סובל. חשוב שנזכור זאת מכיוון שבחלקו הראשון של הסרט ויקטור יהיה בלתי נסבל. אח"כ, ויקטור ירים את עיניו, יגלה מרחוק צעירה בלונדינית. הוא יתאהב. העלילה תתחיל.

Cinema DNA 00:27:00
מיליוני הפריימים, השוטים, הסיקוונסים והסרטים שיוצר קולנוע ראה במהלך חייו, משוקעים עמוק בקירות מוחו ומשמשים לו, במודע או שלא במודע, כמלט לבניית סרטיו.
ויקטור, בתחנת הכבלים שלו, מקרין סרטים של אחרים. גם שבי גביזון, יוצרו של ויקטור, נסמך לפעמים, במודע ובאופן אירוני על סרטים של אחרים. לדוגמה, הוא יוצר וריאציה מתוחכמת על סצינה מסרטו של ויטוריו דה סיקה נס במילאנו (1951).
חורף בשכונת עוני. בסצנה שבה מדובר, עשרות אנשים הקופאים מקור נצמדים אלה לאלה, נדחפים, מנסים להתחמם לאורה של קרן שמש הבוקעת לרגע מבין קרעי עננים. הקרן נעלמת. היא מופיעה לפתע בסמוך. רצים אליה, מצטופפים שוב, משוועים לחום, אבל הקור משתלט. סצנה בלתי נשכחת. גם שיכון ג' הוא שכונת עוני נידחת בפאתי העיר.
לילה. חבורת גברים בגיל העמידה, ויקטור ביניהם, ניצבת מול חלון מואר בקומה ב' של אחד הבניינים בשיכון ג'. דוממים אך מלאי תשוקה, הם מקשיבים לאנחות האהבה שאישה משמיעה בשיאו של מעשה מיני. גם הם כמו עמיתיהם ממילאנו, משנים את מיקומם כשמקור הלהט עובר לחלון אחר. גם הם נואשים, כמהים לחום. גם הם זוכים רק לאשליה מרירה.

0040:00 האם המועדון הוא גם חדר אוכל?
ויקטור מבין, שאין סיכוי שהמלאכית הבלונדינית, מיכאלה (אביגיל אריאלי), תעתר לו. נואש, הוא מתישב על ספסל ומסרב לקום ממנו גם כשגשם זלעפות ניתך על ראשו. אמבולנס מעביר אותו לבית חולים לחולי נפש. שם, בעזרתה של לבנה (חנה אזולאי הספרי), הוא מגלה שיש חיים אחרי הגשם. באמצעות רשת הכבלים שלו הוא מפעיל לחץ קהילתי עז על מיכאלה כדי לגרום לה לבוא לביקור.

כמו כולנו, יוצרי הסרטים, הוא משתמש במצלמת הקולנוע בכדי להשיג אהבה. מיכאלה תבוא. איתה יגיע גם פיצוץ, דבר שהסרט המינורי הזה נמנע ממנו עד עתה. מיכאלה וויקטור יושבים במועדון בית החולים תחת עיניהם של החולים הלבושים במיטב מחלצותיהם ולאוזניהם הסקרניות (ביניהם דן וולמן, במאי הקולנוע הנודע המשחק כאן תפקיד של במאי קולנוע המאושפז בבית החולים). במסדרונות מתח נורא. צלם רשת הכבלים של ויקטור מתעד הכול. מיכאלה, בפרופיל, כולה חיוכים. ויקטור שתקוותו התמלאה כביכול, יושב קפוא. כתף שמאל שלו מורמת, מבקשת להתגונן מפני מבול הברבורים שהבלונדינית הזוהרת שופכת עליו. אין הוא יודע איך להתמודד עם התגשמות החלום. מודעת לעיניים הרבות הצופות בה, מיכאלה יוצאת מגדרה כדי ליצור דיאלוג, אבל בן השיח שלה אטום. במסדרונות מתחיל רחש מבשר רעות – למה ויקטור נמנע מלהגיב?
ואז מגיע הרגע שהוא, אולי, פסגת תבונת הסרט.
במצוקתה, לאחר שמיצתה את כל מלאי הנושאים שבאמתחתה, מיכאלה שואלת את ויקטור את השאלה הטריוויאלית ביותר שניתן לשאול בנסיבות אלה – האם המועדון שבו הם יושבים, משמש גם כחדר אוכל. ויקטור איננו עונה. פסח (טוביה גלבר), אחד החולים, איננו יכול לשאת את שתיקת חברו – "תגיד לה שזה לא חדר האוכל, זה המועדון !" הוא אומר. תחילה בשקט, אחר כך בצעקה ובסוף בזעם נורא. הוא משתולל, חוטף מתקן מתכת שניצב לידו, מנפץ ומנתץ כל מה שניצב לפניו. בעצם ההתפוצצות של פסח אין שום דבר מפתיע. זו מתרחשת במתכונת דרמטית-פסיכולוגית צפויה. החולים, כמו מרבית הצופים ב"שיכון ג'" ואולי אפילו כמה מבקרים יבשושים, היו רוצים בעומק ליבם שהפגישה תיגמר בהפי אנד. שמיכאלה וויקטור יחייכו, יאחזו זה בידה של זו, יתחתנו ויולידו ארבעה ילדים בריאים שלעולם אינם בוכים. שהכול ייגמר יפה, קיבינימאט, שמה שלא קורה לנו בחיים, יקרה לפחות לגיבורים שלנו. פסח, בהתקפת האמוק הבלתי נשלטת שלו, מקצין את תחושת האכזבה הכללית הזו, אולם הוא איננו זועק את הזעקה הצפויה, שהייתה יכולה להישמע בערך כך –
"דבר איתה, חתיכת זין! שיגעת את כולנו והיא באה! לפחות דבר איתה! שנאמין שדברים יכולים להשתנות. שיש גן עדן! שיש אהבה, שיהיה טוב! דבר איתה, חתיכת חרה!".
במקום כל הקש הזה שאותו קשקשתי כאן ( ר.ל) הוא אומר –
"תגיד לה! תגיד לה! המועדון הוא לא חדר האוכל!" כאילו שאם ויקטור יציין את העובדה הפשוטה הזו – ישוב העולם ויסתובב על צירו.
תכונתו הנדירה של שבי גביזון התסריטאי, להעניק מקום מרכזי לשולי, לתת לטפל לבטא את העיקר, מגיעה בסצינה הזו לשיא.

צילום: יוני המנחם

01:18:40 מהפך.
גם "חרפוף" (שמיל בן-ארי), מאושפז בבית החולים לחולי נפש. בלילות הוא יוצא לחצר, מניח ברוב הדר את ניירותיו על השולחן שלפניו וזועק את כאבו למרחקים –
"אוולין אל תלכי! אל תלכי!". הצעקה פולחת את דיממת הלילה בשיכון ג' וחודרת לכל בית. חרפוף הוא בן דמותו של ויקטור. גם מקור סבלו הוא אהבה נכזבת, גם הוא משתף את כאבו עם העולם כולו. אלא שהוא חייכן, צנוע יותר מויקטור, לא מתוחכם וממזר כמוהו. חרפוף נחווה כסמל הטוהר שדעתו נשתבשה. עד קרוב לסוף הסרט הוא מוצג כעוד דמות ציורית של חולה נפש. אולם אז מתברר שהוא יהיה קטליזטור לשינוי שיעבור על ויקטור, גיבור הסרט.
לפני המפגש בינו לבין חרפוף, נראה שויקטור נרפא ממחלת האהבה שלו. שתיקתו במפגש עם מיכאלה והמהומה שהתחוללה בעקבותיו, הביאה, כך נראה, לריפויו. הוא משתחרר מבית החולים ושב הביתה.
אלא שבלילה הוא שב לסורו. הוא מזמין מונית שתיקח אותו לתל אביב, מקום מגוריה של מיכאלה. הוא לובש שוב את הסווייטשירט שלבש בעת המפגש הראשון שלהם.
("סוויטשירט כחול כהה. רק חלקם העליון של שרווליו בהיר, כאילו אמות ידיו צומחות משום מקום.") הכול, כך נראה, מתחיל מחדש. בעודו ממתין למונית, מגיעה לככר הלילית הריקה נערה יפה העונה לשם אוולין. היא מחפשת את חרפוף. אומרת שהיתה פעם חברה שלו. ויקטור מביא אותה לבית החולים. חרפוף מתכונן לטכס הלילי שלו בחצר. אמנם לילה, אבל המקום מוצף באור אופטימי והשוטים הרחבים נוסכים רוגע. רק בקצה השמאלי הרחוק של הפריים בולט מעין מבנה מלבני לבן ובוהק "המאזן" את התמונה. משום מה הוא מזכיר לי מצבה. חרפוף מבחין באוולין. הוא מתקרב לשער ושני האוהבים שעיניהם נוצצות, מחליפים מלים חמות , שאחריהן, כך סבור הצופה, ייווצר הקשר המיוחל.
אלא שחרפוף קוטע במפתיע את משחק-השיח-המקדים הזה, חוזר לדוכן המרצים ונושא את יללת התן הקבועה שלו – "אוולין, אל תלכי! אל תלכי, אוולין!" למה הוא צועק, שואל הצופה ה"שפוי" את עצמו, הרי אוולין היפה חזרה. היא ניצבת כאן, מאחורי השער, משתוקקת, כך נראה, לחדש את סיפור האהבה שביניהם.
אוולין נדהמת. היא בוהה בחרפוף, מקשיבה לרגע לזעקותיו – ונוטשת את המקום. ויקטור, גיבור הסרט, עומד מן הצד. מתבונן. הרגע הקטן, התמוה הזה, יביא למהפך הסופי שלו. הוא הבין משהו על עצמו. ואולי גם אנחנו. על עצמנו.

–    –  –  –

עד כאן! מלגלג כותב שורות אלה על הבמאי-הכתבן שבו. מה פירוש  "הבין משהו על עצמו?!" ומי הם "אנחנו"? אני מכיר אותך! אתה מת להסביר, לפרשן ולהכליל! מגרדות לך האצבעות! ואתה הבטחת לא להכניס את הסרט למכלאת מלים!
סיום הסרט היפה הזה ראוי למאמר מיוחד. לא אתה תכתוב אותו. ממילא עברת מזמן את מכסת המלים שהוקצבה לך.
לך לעשות סרטים! נו, לך כבר !
רם לוי
5.10.2015

חולה אהבה בשיכון ג' (1995)
בימוי ותסריט: שבי גביזון/ צילום: יואב קוש/ עריכה: טלי הלטר-שנקר/ מוסיקה: אהוד בנאי/
מפיקים: ענת אסולין ושבי גביזון. שחקנים: משה איבגי, חנה אזולאי-הספרי, אביגיל אריאלי,
טוביה גלבר, שמיל בן ארי, מנשה נוי, אלברט אילוז, אברהם סלקטר, אורי גבריאל, קלודין בן נעים.

צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה