גבעת חלפון אינה עונה
ענת זנגר

"אם חייך שוד ושבר, אם העצבים פורחים, אז תעלה מיד על ספיישל ותרד למילואים" שורות אלו בביצוע להקת "הגשש החיוור" מלוות את מסעם של מר חסון (שייקה לוי) בעקבות סרג'יו קונסטנסה (ישראל פולי פוליאקוב), שמגויס בעל כורחו ליחידת מילואים הנמצאת אי שם בסיני, שלושה קילומטר מהגבול המצרי. שיר הנושא של הסרט כבר מציג את חווית המילואים כחלופה לחיי היומיום. הסרט זכה למעמד של סרט פולחן  (CULT) בתרבות הישראלית, המכילה התייחסויות וציטוטים לסרט זה למכביר. כפי שהבחין הסמיולוג וחוקר התרבות אומברטו אקו (1984), ייחודו של סרט הפולחן בכך שיש בו חלקים שמפתים לציטוט כיוון שהם עומדים בזכות עצמם. אקו טוען, כי חלקים אלו פעמים רבות משחזרים את הקסם המוכר של הדז'ה וו, של מה שאנחנו מכירים כבר ואוהבים. איזה קסם מוכר נכתב מחדש בסרט גבעת חלפון אינה עונה?

שם הסרט עצמו כבר מסגיר את המשחק הבינטקסטואלי שמתקיים בינו לבין הסרט גבעה 24 אינה עונה . אולם, בעוד שסרטו של ת'ורולד דיקנסון (1955) פועל במסגרת השיח הלאומי, סרטו של אסי דיין מפרק את השיח הזה ובוחן אלטרנטיבה באמצעות העולם הקרנבלי של יחידת המילואים1. ברשימה זו אתמקד באופן שבו משלב הסרט את חווית המילואים עם הפנטזיה למקום אחר, שהוא מחוץ ל"מקום". אטען, כי הסרט מקפל בתוכו, בין השורות והלחנים המצוטטים, את הטופוס המוכר של מיתוס המדבר כפנטסיה לימינלית שמאפשרת להציע אלטרנטיבה של נדודים לשיח ההגמוני2.

"המדבר הוא המקום והקול" מבחין אדמונד ג'אבס ב"ספר השאלות". כך גם זלי גורביץ' (1997), הנשען על ספר הזוהר, מבחין כי המדבר הוא המקום שיש לחצות אותו על מנת להגיע "למקום". ההגעה אל הארץ מתווכת על ידי קול: בתנ"ך זהו הקול האלוהי במעמד הר סיני; ובעת המודרנית – קול הציונות שרואה במדבר שלב בדרך לגאולת הארץ. בסרט גבעת חלפון אינה עונה, פס הקול של הגשש החיוור הוא שמשמש כקול שמתווך ומתכתב עם הקולות המוקדמים יותר של ההליכה במדבר. תפישה זו של המדבר כיעד לכיבוש וביעור השממה, מצד אחד, ושל מובלעת אלטרנטיבית מצד שני, באה לידי ביטוי בנוכחות המדבר בקולנוע הישראלי: סרטים בהם ההתרחשות קורית בעיירת פיתוח דרומית או בישוב מדברי (ראו פורטונה [מנחם גולן], סוף העולם שמאלה [אבי נשר] או בית"ר פרובאנס [אורי ענבר ויובל פרידמן] )3. הסוג השני, עליו נמנה הסרט גבעת חלפון אינה עונה, כולל סרטים בהם המוקד הנרטיבי הוא המסע שמתרחש במדבר בין "המקום" ל"לא מקום". בין הסרטים ניתן להזכיר את: חור בלבנה (אורי זוהר ועמוס קינן, 1963) ואוונטי פופולו (רפי בוקאי, 1986). המדבר בסרטים אלו מוצג כמקום ספי, בו ההתרחשויות והדמויות משוחררות מהחוקים החברתיים, התרבותיים והמדיניים שתקפים במציאות המוכרת.

ישראל פוליאקוב, גברי בנאי ושיקה לוי, צילום: ערן ריקליס

אופן הכתיבה הקולנועי של הסרט גבעת חלפון אינה עונה את המדבר, משמש ביטוי לתת–מודע הקולקטיבי, כשהוא מבטא באמצעות "הלא מקום" את החרדות והתשוקות של "המקום" באותה עת4. יתר על כן, המדבר מתפקד בסרט כטקסט קרניבלי במובן של מיכאל באחטין (1970): זהו טקסט המציג עולם הפוך – עולם ראי לסיפור ההגמוני של הלאומיות והתיישבות. בחור בלבנה, מסגרת נרטיבית חיצונית ממקמת את האירועים במדבר. מסגרת זו מציגה את החלוץ שמגיע לארץ ברפסודה בתחילת הסרט. הוא מנשק את האדמה וזו מותירה סימני שפתון על לחיו. בסופו של הסרט, נראית דמות גברית מנסה ללכת על המים ושוקעת בהם. צלניק החלוץ (אורי זוהר) מקים קיוסק בערבות הנגב. מולו פותח גם מזרחי (אברהם הפנר) קיוסק. בשיממון המדברי הם מוכרים זה לזה את סחורתם ואף פונים להפקתו של סרט5. בגבעת חלפון אינה עונה, לעומת זאת, מתרחשות כניסות ויציאות רבות מהארץ אל המדבר ולהיפך. ליחידת מילואים הממוקמת "אי שם" בדרום, סמוך לגבול עם מצרים, נאספים בהדרגה החיילים. חלקם כבר נמצאים ביחידה: המג"ד (טוביה צפיר), ווסרמן (מנחם זילברמן). האחרים מצטרפים מאוחר יותר: סרג'יו קוסטנזה (ישראל פוליאקוב), המובל על ידי רפאל (ג'ינג'י), מוקד (גברי בנאי) ומפקד החטיבה שמגיע במטוסו עם הפקידה הפלוגתית (חנה לסלאו). כפי שמילות השיר שמלווה את הסרט אומרות "קח מיד חופשת מולדת ותעוף למילואים". המילואים זהו עולם בפני עצמו שיש לו כללים ודפוסי התנהגות משלו, מנותקים מחיי היום-יום6. אבל לגבעת חלפון מגיעים גם אזרחים: וויקטור חסון (שייקה לוי), שרודף אחרי קוסטנזה ויעלי בתו (ניצה שאול), שמתגנבת למזוודה בתא המטען ברכב של ג'ינג'י אהובה. בשלב מאוחר יותר מגיעה גם אחותה שפרה (מיקי קם), שמתאהבת בקוסטנזה.

בתדריך המקוצר, ג'ינג'י מציג לקוסטנזה את המיקום של הבסיס בעזרת המפה שתלויה על יריעת האוהל: "מצפון הים המכונה תיכון, ממזרח ישראל המכונה מדינה (הארץ/המקום) וממערב מצרים (מקום אחר)." כשוויקטור ממנה עצמו לטבח של היחידה ופונה לחפש את הים ולדוג בורים, הוא מגיע בטעות למוצב של המצרים. כך מתרחשת חצייה של הגבול מ"המקום" ל"מחוץ למקום", אל מעבר לגבול המצרי. סוגיית הטריטוריה מהדהדת בסרט לא רק באמצעות הגבולות הנזילים אלא גם לגבי האדמה,  שחוסר יציבות וזמניות מאפיינים אותה. האוהלים שמוצבים בבסיס אינם אלא משכן ארעי שיכול לעופף ברוח כשהחיילים קושרים את חבליו של האוהל אל המסוק של המפקד. נדל"ן, אוצרות טבע ובעלות על האדמה אף להם פונקציה משמעותית: קוסטנזה חייב כסף לויקטור חסון בשל עסקת נדל"ן שכשלה. כשקוסנטזה מגויס בעל כורחו למילואים, מר חסון מגיע אחריו עם השופל שלו. קוסנטזה מבקש למכור למר חסון חלקת אדמה עליה ממוקם הבסיס המאולתר, אדמה שאיננה שלו. הוא מפזר סולר כדי לפתות את ויקטור לשלם לו עבור האדמה אבל מר חסון מאבד את דרכו בחול המדברי הטובעני. בסופו של הסרט, בעקבות נפילתו של מפקד הבסיס לבור, מסתבר שאכן יש נפט בין החולות ואותו מנסים למכור ויקטור, קוסטנזה וג'ינג'י ברחובות העיר.

השפה המרחבית והנרטיבית של טופוס המדבר מייצרת מתח מתמיד בין האקלים היבש של גרגרי חול נודדים לבין מקורות המים. בקולנוע הישראלי, היחסים שבין המים לחול המדברי משמשים מטונימיה לכישלון הפרחת השממה. אם בסרט חור בלבנה המים  מצויים במעטפת ההתרחשויות במדבר ומדגישים את המרחק בין החלום למימושו, בגבעת חלפון אינה עונה, השפה המרחבית והנרטיבית מכילה מים ונוזלים אחרים המחלחלים בין הרמות השונות של הנרטיב. המקלחת המאולתרת בה קוסטנזה משתמש בעודו מנסה לחמוק מעיניו של ויקטור, תשוקתו של ויקטור להגיע אל הים על מנת לדוג את הדגים, וגם קנקן המים הרותחים בו מבקש ויקטור להכין את הקפה התורכי לחיילי ג'מסי במוצב על גבול מצריים – כולם שייכים לאותה שפה מרחבית המתארת את הניסיונות הכושלים להפיק מים במדבר.

כפי שניתן לראות מעיון בסרט, נדבך משמעותי בשפה המרחבית והנרטיבית של המדבר והמים הוא זהות תושביו הארעיים של המדבר: ישראלים ו"אחרים" בהם הם פוגשים. כבר בסרט חור בלבנה נוכחים ערבים פלסטינאים בהפקת הסרט שבתוך הסרט. הם פונים אל המפיק ומבקשים לשחק פעם אחת בתפקיד הטובים: "למה אנחנו צריכים לשחק תמיד בתפקיד הרעים?", הם שואלים. המפיקים נדהמים משאלתם, מתווכחים בינם לבין עצמם ובסופו של דבר, בגלל שזה "רק קולנוע", הם מסכימים7. גבעת חלפון אינה עונה ממשיך את התהליך בו החל חור בלבנה במובן זה, שהערבים המצרים מוצגים בו כבר כחלק מהעולם הדיאגטי של הסרט . ויקטור ששון הוא זה שחוצה בטעות את הגבול ומגיע אל המוצב של חיילי גמאסי ("גולני?" הוא שואל ,"גמאסי", הם עונים). למרות החשד, שהוא מעורר הוא מצליח להתיידד עם מפקד המוצב, תוך שהוא מחליף את זהות  המצרים בישראלים ("מה נהייתם אשכנזים, אתם?"). הם מתייחסים אליו כשבוי והוא, לעומת זאת, מלמד את המצרים לעשות קפה שחור ומחליף מידע עמם על הנעשה בקהיר עד  שחבריו מהיחידה באים לחלצו כשהם מתחזים לחיילי האו"ם. זיהוי המוצב השגוי ( 338"?" שואל חסון) ומספר המוצב  כפי שמופיע בשלט (242) מהדהדים את החלטות האו"ם והמצב בסיני שלאחר מלחמת יום כיפור. ישראלי חוצה במדבר בהיסח הדעת את הגבול הבלתי נראה לעין בין ישראל למצרים והיחסים הופכים להיות, כמו בעולם הקרניבלי של באחטין, מה שיכלו להיות ללא כבלי המציאות המדינית המוכרת. "לשים ת'ראש על דיונה" – האם איננה בבת אחת פנטזיה מדברית וביקורת על הקולוניאליזם  הישראלי?

צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה