פולה שרועה על הספה במצב רוח טוב. בתה בת העשר נשכבת עליה, מרימה את חולצתה ומנסה לינוק ממנה. האם צוחקת במבוכה ומנסה להדוף את בתה מעליה, אבל הבת נאחזת בחוזקה. האם, בין הנאה למצוקה דוחה אותה שוב ושוב, אבל הבת לא מרפה ממנה.
זו אחת מסצנות המפתח בסרטה השני של [[מיכל בת אדם]] על חבל דק (1980), בו היא טווה ברוך ובכוח מערכת יחסים קשה בין ילדה לאמה חולת הנפש, המבוססת על כמיהה עצומה של הבת אל אם שמתקשה לתפקד כהורה. זו הפעם הראשונה שהקולנוע הישראלי דן ביחסי אמהות-בנות ובת אדם שמתארת את סיפור ילדותה, עדין אינה יודעת עד כמה היא מקדימה את זמנה.
מיכל בת-אדם היא במאית קולנוע, תסריטאית ושחקנית, הפועלת למעלה משלושה עשורים בשדה הקולנוע הישראלי. בת-אדם כתבה וביימה 12 סרטים עלילתיים, תשעה מהם על פי תסריט מקורי ושלושה עיבודים לספרים, שלהם כתבה את התסריט או השתתפה בכתיבתו. בת אדם החלה כמוסיקאית קלאסית, היא למדה באקדמיה למוסיקה בת"א וניגנה בכינור בהרכבים שונים ובתזמורות. כאשר ניגנה במחזות הזמר של גיורא גודיק התעוררה בה תשוקה לשחק והיא נרשמה ללימודים בבית הספר למשחק בית צבי. בת אדם שיחקה בתיאטרון חיפה, תיאטרון החאן, תיאטרון הבימה, בית לסין והקאמרי ובלטה מראשית דרכה כשחקנית מאופקת, מדויקת ובעלת עוצמה. תפקידה הראשון המשמעותי בקולנוע היה בסרט אני אוהב אותך רוזה (1972) של הבמאי משה מזרחי (שהפך לבן זוגה לחיים). בסרט זה, בת אדם הצעירה נשאה על כתפיה תפקיד ראשי מורכב של אישה המסרבת לציית לחוקי הקהילה בירושלים של סוף המאה ה-19. לא במקרה, גם בהמשך, רבים מתפקידיה המובהקים כשחקנית, כמו למשל בעתליה של עקיבא טבת (1984), היו קשורים בדמות של אישה עצמאית, חריגה ובעלת תשוקה, המורדת בנורמות החברתיות המקובלות ועל כן מוקצה מחמת מיאוס.על חבל דק
הוריה של בת אדם עלו מפולין לארץ בשנות ה-30 של המאה שעברה, לפני מלחמת העולם השנייה והתגוררו בעפולה ולאחר מכן בחיפה. מאביה הצלם ירשה מיכל את האהבה והרגישות לקומפוזיציה ולאור. כאשר התפרצה מחלת המאניה דיפרסיה הקשה של אמה, נשלחה מיכל בת השבע כילדת חוץ לקיבוץ מרחביה (אליו הועברה גם אחותה הבכורה נטע שנים אחדות קודם לכן).
רגעים (1979), סרטה הראשון של בת אדם כבמאית, הוא מהפכני ובו היא מותחת ביקורת חריפה על מערכת יחסי הכוח בין גברים לנשים ומעלה אפשרות אוטופית של אהבה לסבית. בת אדם מספרת, שאת התסריט לרגעים היא כתבה שלא מתוך כוונה לביים, אלא כדי לגלם כשחקנית דמות, סיפור והלך רוח שריתקו אותה. כשהציעה למשה מזרחי בן זוגה לביים את הסרט, הוא סבר שעליה לביים אותו בעצמה. כך החלה בת אדם השחקנית העולה את צעדיה הראשונים במלאכת הבימוי. "רגעים" מתאר את סיפור פגישתן המקרית של שתי נשים צעירות: יולה הישראלית בגילומה של בת אדם ואן הצרפתיה בגילומה של בריג'יט קטיון. לשתיהן אספירציות אמנותיות והן נוסעות לירושלים כדי לממש אותן: יולה רוצה לכתוב ואן לצלם. ברכבת, זו מול זו נולד המפגש וההתבודדות ששתיהן קיוו לה בעיר הקודש מופרת על ידי תחושת קרבה פתאומית ועזה שמתעצמת ככל שחולף הזמן. סיפורה העדין של ההתאהבות מופרע שוב ושוב על ידי גברים רבים שמבליחים אל תוך הפריים ומטרידים אותן: המוכר במזנון הרכבת נועץ בשתיהן מבטים; חייל חולף בקרון וקנה הרובה שלו פוגע באן; המאבטח של המלון מפלרטט איתן; בטיול במנהרות הכותל נער עוקב אחריהן; המלצר חג סביבן יתר על המידה; נהג המונית (דן בן אמוץ) מבקש את קירבתה של יולה; מנקה החלונות מציץ לחדרן; וכמובן אבי (ששמו אינו מקרי), בן הזוג של יולה, חוצץ ביניהן.
לעיר בסרט ישנו תפקיד מהותי. היא הגיאוגרפיה הרגשית והרוחנית של האהבה האלטרנטיבית – ירושלים של מעלה. אהבתן של יולה ואן צומחת כשהן משוטטות ברחובותיה ובסמטאותיה. בת אדם מסמנת את האהבה ביניהן – ואולי גם אהבה בין נשים בכלל – כאפשרות של חירות ושמחה במציאות המגבילה אותן. יולה בסופו של דבר בוחרת לחזור אל חייה, לתל אביב הגברית והסואנת ולבן זוגה (אסי דיין), שעמו היא מתחתנת ויולדת לו בן. אך הקשר בינה לבין אן נשמר במילים. המכתבים הופכים לאלטרנטיבה ממשית שקיימת בעולם ונוסכת בה כוח. "רגעים", שהוקרן במסגרת 'מבט מסוים' בפסטיבל קאן ב-1979 וזכה לקבלת פנים נלהבת, לא התקבל באהדה דומה בישראל השמרנית והצנזורה אף חתכה שלושים שניות מהסרט בשל תוכן "פרובוקטיבי". אף על פי כן, הסרט זכה בפרסי הסרט הישראלי והשחקנית הטובים ביותר ובת אדם המשיכה מיד לבימוי סרטה השני, על חבל דק אותו ביימה בזמן שהייתה בהריון מתקדם. בסרט, שזכה אף הוא בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר של אותה השנה, מתחילה בת אדם לצלול אל נבכי סיפורה האוטוביוגרפי, שיהפוך לשדה מחקרה הקולנועי המובהק. אחריו ביימה את הסרט שהפך ל"קאלט" מקומי בן לוקח בת (1982), החוזר אל חוויותיה בקיבוץ. מכאן ואילך, המשיכה בת אדם ליצירות רבות נוספות, חלקן אוטוביוגרפיות, חלקן אדפטציות ספרותיות וחלקן פוליטיות. בכל סרטיה היא שואלת שאלות אקוטיות אישיות ולאומיות, על אהבה, אמנות, יחסים ואחריות; ומעלה נושאים שכמעט ולא נכחו בקולנוע הישראלי באותה התקופה: אמהות, חברות בין נשים, תשוקה ואנטי-מיליטריזם. חוסר ההפרדה בין האישי והאינטימי לפוליטי, המתח שבין המציאותי לבדיוני ובין הזיכרון לייצוגו והאלמנטים הרפלקסיביים הן ביחס לסיפור האישי והן בנוגע לתהליך היצירה עצמה – הפכו לסימני ההיכר של יצירתה.
בת אדם, שקיבלה בשנת 2013 פרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטי נשים בישראל, היא קולנוענית שהקדימה את זמנה ואתגרה מבחינה מגדרית ואידיאולוגית את תעשיית הקולנוע הקטנה. היא נאבקה על הנרטיב שלה ועל הצגת עמדותיה הפוליטיות הפציפיסטיות בדור שטרם הצמיח במאיות. היות ועמדה על זכותה לעבור לצד השני של המצלמה, נאלצה בת אדם לספוג ביקורות אכזריות שהמליצו לה להישאר בתפקיד השחקנית היפיפייה. בכוח נפש טמיר ובעיקר בכישרון יוצא דופן ובתשוקה, בת אדם ממשיכה ליצור. באמתחתה קורפוס סרטים מרשים וייחודי המלווה את התעשייה משלהי שנות ה-70 ועד היום, כילדת חוץ של הקולנוע הישראלי