פרופ' יהודה (ג'אד) נאמן, יליד 1936 ורופא בהכשרתו, הוא חתן פרס ישראל 2009 (תשס"ט) לקולנוע. נאמן נמנה עם פורצי הדרך של הקולנוע הישראלי ועם הבולטים שבחוקריו. ב-1965 השתתף בהפקה ראשונה של סרט עלילתי (אישה בחדר השני, בבימויו של יצחק (צפל) ישורון) והחליט לנטוש את העיסוק ברפואה (שהצטמצם מעתה לשירות מילואים צבאי ולתורנויות בבית חולים למטרת מימון סרטים, לטובת העיסוק בקולנוע. יצירתו הקולנועית של נאמן מתפרשת על למעלה מארבעה עשורים. במהלכם יצר סרטים עלילתיים, תיעודיים ודרמות טלוויזיה, שבכולם בולטים אומץ לבו הנדיר והנאמנות לתפיסותיו האסתטיות, התמטיות והפוליטיות.

הפואטיקה המודרניסטית  היא עבור נאמן קו פרשת המים של הקולנוע הישראלי, מעין פריזמה שדרכה הוא בוחן את ההיסטוריה האישית של דורו, שהיא גם ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי. עם השמלה (1970-1966 – במאי, תסריטאי שותף, ומפיק שותף), הפך נאמן לאחת הדמויות הבולטות  של 'הרגישות החדשה' – כינוי שהוא עצמו טבע בקטלוג של רטרוספקטיבה לקולנוע הישראלי שהתקיימה בפריס1 עבור תנועה (שעמה נמנו אורי זוהר, אברהם הפנר, ז'אק קתמור, דניאל וקסמן, דוד פרלוב, יצחק (צפל) ישורון, דוד גרינברג ודן וולמן), ששמה לעצמה כיעד ליצור קולנוע אישי, אמנותי ומשוחרר מלחצים מסחריים.

לסרט הקצר השמלה, סרטו הראשון של נאמן, שהופק ב-1966, צורפו מאוחר יותר שתי אפיזודות: המכתב ותומאס חוזר. שלוש האפיזודות האלה הוקרנו כסרט עלילתי שלם ב-1970, בשם השמלה. הן נוצרו בהשפעת האסתטיקה המודרניסטית של 'הגל החדש' הצרפתי ובהשפעת הנושאים שהעסיקו את המודרניזם האירופי בכלל. בדומה לסרטיו של מיכלאנג'לו אנטוניוני בתקופה זו, הנושא המלכד את שלוש האפיזודות של השמלה ממחיש, מצד אחד, את כמיהתו של האדם (צעירים תל-אביביים במקרה זה) לקשר משמעותי, ומצד אחר – את אי האפשרוּת ליצור מערכות יחסים מספקות.

ב-1970 חבר נאמן לחיים חפר, יגאל אפרתי (מנהל שירות הסרטים הישראלי), דוד פרלוב ולאה פורת ויחד יזמו פנייה אל שר החינוך והתרבות יגאל אלון להקים קרן לסרטי איכות. אלון נענה לפנייה ונקבע תקציב ייעודי במועצה לתרבות ואמנות שיוענק מדי שנה למספר תסריטים. בכך הונחה התשתית לכל קרנות הקולנוע לעתיד לבוא.

את שנות ה-70 הקדיש נאמן בעיקר לעשייה תיעודית ולדרמות טלוויזיה:  [[בדואים בסיני]] (1970– תיעודי 45 דק', בימוי והפקה);  חוויית חלב ודבש  (1970 ― דוקו-דרמה 45 דק',  בימוי והפקה); האדם הוא המרכז (1971, על פי סיפור מאת י. ח. ברנר – דרמה ותיעודי 50 דק', בימוי ותסריטאי שותף); החצר של מומו הגדולה (1972, על פי רומן מאת יהודית הנדל – דרמה 50 דק', בימוי ותסריטאי שותף); הרופא הקטן מרחוב החבשים  (1973, על פי סיפור מאת דוד שחר – דרמה 50 דק', בימוי, הפקה ותסריטאי שותף); ו[[הסתכלות על עכו]] (1975– תיעודי 50 דק', בימוי ותסריט). סרטו העלילתי באורך מלא בעשור השביעי של המאה הקודמת הוא מסע אלונקות (1977, בימוי והפקה, תסריטאי שותף). הסרט פילס את הדרך למגמה חתרנית בסרטי העלילה הישראליים שלאחר המהפך הפוליטי ב-1977, וביתר שאת במהלך שנות השמונים. עד אז, ולמעשה מאז, לא נעשה עוד סרט שבו ממדי הדה-מיסטיפיקציה של הצבא והמיליטריזם הכו בצופים בצורה כל כך חסרת רחמים. מסע אלונקות מתאר את בדידותו וניכורו של חייל בשרות סדיר שאינו מסוגל לבצע את פקודות מפקדו. הוא נכשל פעם אחר פעם, כך עד הסוף המר, כשהוא מוצא את מותו, ספק בתאונה, ספק במעשה נואש של התאבדות. דרך הסיפור האישי של אנטי-גיבור זה, תובע נאמן מהצופים לבחון את ערכיו ומטרותיו של הצבא, כולל את האדישות למות צעירים על מזבח המיליטריזם. דרך הצבא, הוא מבקש לאפיין את החברה הישראלית כולה – את אטימותה, האוטומטיות ושרירות הלב שלה, ובמיוחד את אדישותה כלפי החלש והחריג.

ב-1978 הוזמן נאמן ללמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. כעבור שנתיים מונה לראש החוג ויחד עם פרופ' אסא כשר הוביל רפורמה נרחבת בתוכנית הלימודים. בתכנון הרפורמה השתתפו פרופ' דוד פרלוב ופרופ' אמיל (מילק) קנבל.  יחד עם פרופ' יעקב מלכין ופרופ' מיכל פרידמן, ומאוחר יותר עם פרופ' ענת זנגר, קידם נאמן בחוג לימודי קולנוע עיוניים. בנוסף לביסוס לימודי הקולנוע כדיסציפלינה אקדמית ראויה, העמיד נאמן דורות של במאים צעירים אשר שינו את פני הקולנוע הישראלי וסללו את דרכו למרכז הבמה הבינלאומית.

ב-1979 נאמן והקולנוענים יעוד לבנון ורנן שור הובילו קבוצת יוצרי סרטים שבנתה לובי של חברי כנסת למען הקמת קרן הקולנוע הישראלי. היה זה רגע חשוב בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, שאפשר לו לפרוץ קדימה.

ב- 1981 נאמן כתב וביים את [[יא ברכען! (מרד הימאים]], תיעודי 75 דק'). הסרט עוסק בשביתת הימאים הגדולה של 1951. עבור נאמן, חיסול אותה שביתה מסמן את תחילת הידרדרותה של מדינת ישראל לפוליטיקה ריכוזית, תועלתנית ואנטי-סוציאליסטית. במאמר ביקורת שכתב רוני שר במוניטין (מס' 42, פברואר 1982), הוא קובע שהסרט הוא "החשוב ביותר שנעשה השנה בארץ" ומגדיר אותו כ"אניית הקרב פוטיומקין שלנו". לאחר שהוקרן פעם אחת בטלוויזיה, ביקש הוועד המנהל שלה למנוע את הקרנתו החוזרת של הסרט – שנתפש כביקורת חריפה על מדיניותו והנהגתו של בן-גוריון – וכן להגביר את הפיקוח על שידורים על נושאים השנויים במחלוקת.

סרטיו העלילתיים של נאמן (במידה מסוימת גם התיעודיים) מתאפיינים בשילוב בין האישי והפוליטי/היסטורי. שילוב זה בא לידי ביטוי באופן שבו הוא מתאר את הקשר בין סובייקטיביוּת לבין מעשים מתועבים שיש להם השלכות פוליטיות והיסטוריות מרחיקות לכת. שילוב זה ניכר היטב כבר בסרטו העלילתי הקצר, הלילה בו נולד המלך (1983, מבוסס על סיפור של אמנון דנקנר, 30 דק'). זוהי אפיזודה בסרט 83 – פרויקט קולנועי שעסק בהשפעות הכיבוש המתמשך על המדינה. הסרט מתאר תהליך, שבו מעורבים שני קציני צה"ל, של של הפקעת אדמות בכוח מידי פלסטינים בשטחים הכבושים. מתברר, כי המניע אינו אידיאולוגיה ציונית אלא תאוות-בצע של יחידים וההתענגות שהם מפיקים ממעשי האלימות. המפגש עם ההנאה הסדיסטית הכרוכה בהתעללות פיזית ורגשית בפלסטינים מסלק מהדרך כל התלבטות בעלת אופי מוסרי. הסרט נפסל להקרנה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בטענה שילבה יצרים בקרב האוכלוסייה הערבית, ושיש בו אלמנטים הפוגעים קשות בדמותו של צה"ל.

העיתונות גינתה את ההחלטה בחריפות ויו"ר ועדת החינוך והתרבות דאז, ח"כ אורה נמיר, שיגרה מברק ליו"ר המועצה ובו הביעה את עמדתה השלילית הנחרצת לגבי צנזורה פוליטית של יצירות אמנות במדינה דמוקרטית.

נאמן לא נרתע מהתגובות שעוררו סרטיו בממסד התרבותי והמשיך לבחון את הקשר שבין הסובייקטיבי והפוליטי/היסטורי, ואת האופן שבו נשזר קשר זה ביחסים שבין העם היהודי ועברו הטראומתי ובין העם הפלסטיני ועברו הטראומתי. קשרים אלה, בעלי אופי פוסט-טראומתי, נבחנים לעומק בסרטיו העלילתיים מגש הכסף (1984 – במאי, תסריטאי שותף, ומפיק שותף) ורחובות האתמול (1989 – בימאי, תסריטאי שותף, ומפיק שותף). האסתטיקה והפואטיקה של הקולנוע המודרניסטי (בעל הצורה הנרטיבית הקטועה, שגיבוריו אבודים בעולמם, נטולי זהות ושייכות), וההדגשה על הממד האסתטי של המרחב, המאפיינות סרטים אלה, הן ביטוי הולם לפוליטיקה הקולנועית של נאמן, הצומחת מתוך מודעות עצמית טראומטית. פואטיקה זו כוללת מארג בין-טקסטואלי עשיר, ובו התייחסות ורמיזות לספרות הישראלית והעולמית, ולא רק לקולנוע הישראלי ולגלים החדשים באירופה.

הפואטיקה הבין-טקסטואלית לצד הרביזיה של ההיסטוריה והזיכרון הטראומטיים של העם היהודי ביחס לתולדות המדינה, באמצעות שזירתם בהיסטוריה הטראומטית של העם הפלסטיני, הופכים סרטים אלה ליצירה ייחודית בנוף הקולנוע הישראלי, שהקדימה את זמנה בעשרים שנה. מגש הכסף עוסק ברעיון הקמתה של אוניברסיטה פלסטינית בישראל. גיבור הסרט הוא איש אקדמיה פלסטיני שפוטר מהאוניברסיטה העברית בשל מחקר על גזילת אדמות. עם זאת, כל מעייניו נתונים להצלת האוצר הרוחני-תרבותי של עמו ולא לגזל האדמות. לפי נאמן, המאבק (הן האקדמי והן המזוין) על הקרקעות בלבד אינו יכול לשמש פתרון הולם בעבור העם הפלסטיני. הדבר משקף נקודת מבט המכוּונת לא רק להיסטוריה הפלסטינית אלא גם, ובעיקר, לתולדות הקמתה של המדינה, השזורות באופן בלתי נמנע באותה היסטוריה. לדעתו, במהלך ההיסטוריה הזו מדינת ישראל הולכת ומאבדת את חוסנה הרוחני והמוסרי.  בהיעדר בסיס רוחני ואתי, כל ניסיון הידברות בין העם היהודי וזה הפלסטיני הוא בבחינת כרוניקה ידועה מראש: בני שני העמים וההנהגות שלהם כאחד יסכלו כל מאמץ הפוגע במדיניות הכוח והנקם שלהם. רעיון זה חוזר גם ברחובות האתמול. הסרט, שהופק בשיתוף עם ערוץ 4 הבריטי, מבוסס על רומן של ג'וזף קונרד, לנגד עיניים מערביות (Under Western Eyes, 1911). עלילתו עוסקת במזימה פוליטית שבמרכזה בגידה, אשמה, נקם וכפרה ורצח פוליטי (שניבא את רצח רבין שש שנים מאוחר יותר).. הסרט שואב את השראתו התמטית והפואטית גם מהקונפורמיסט (ברנרדו ברטולוצ'י, איטליה 1970). שתי היצירות כאחת הן בבחינת מסע אל לב המאפליה – טראומה אישית המביאה לאסון פוליטי-היסטורי.

באופן לא מפתיע, ב-1999 חבר נאמן למפיקה אסנת טרבלסי, לעיתונאי דאוד כותאב ולמפיק וחוקר הקולנוע ג'ורג' ח'לייפי ויחד יזמו פסטיבל סרטים לזכויות אדם, שהתקיים במקביל בתל אביב וברמאללה. בשנים 2005-2003 נאמן היה פרופסור אורח בבית הספר לאמנויות על שם טיש באוניברסיטת ניו יורק, שם לימד קולנוע עיוני ומעשי.  בשנת 2004 הנחה קורס שנקרא "לתעד את מלחמת וייטנאם", שבו השתתפו מרצים אורחים שהם חיילים חוזרים וחוקרי מלחמת וייטנאם – ביניהם היסטוריונים, סופרים ומשוררים.  בסיום הסמסטר נסעו הסופר והחייל החוזר ממלחמת וייטנאם וויין קארלין ונאמן, יחד עם תלמידי הכיתה, למספר שבועות למסע בווייטנאם, שם קיימו פגישות מתועדות מצלמה עם חיילים לשעבר. בשנים אלה, כתב נאמן עם קארלין תסריט על פוסט-טראומה של חייל חוזר, השב לשדות הקטל ולזיכרונות של וייטנאם.

ב-2007, לאחר כמעט 19 שנה של שתיקה אמנותית (שאותן הקדיש להוראה, למחקר ולניהול החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב) , יצר נאמן את סרטו [[נוזהת אל-פואד]] (שוטטות הלב – בימאי, תסריטאי שותף, ומפיק שותף), והעמיד בלבו, כהרגלו, את טראומת המוות וטראומת החיים כאחת. נוזהת מתחיל באותו מרחב שבו מסתיים מגש הכסף – נמל יפו, המשמש כזירת רצח הגיבור בידי פלסטיני ויהודי ישראלי (איש השב"כ).

אך בזו הפעם, המסר של העלילה רבת השכבות, הנרקמת באתריה השונים של יפו הדו-לאומית, הוא קירוב לבבות. העלילה נעה ונדה בין דמיון לממשות, בין סיפור אחד לאחר, בין זמנים, בין דמויות שונות ובין תרבויות. המצלמה משוטטת בחופשיות בין רמות המציאות והזמן הרבות של הסרט, תוך שהיא מאמצת את דגם היצירה הערבית העתיקה של סיפורי אלף לילה ולילה של הרון א-רשיד בבגדד של המאה השמינית לספירה – דגם המקפל בתוכו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור וכך הלאה. זהו תהליך רפלקסיבי  שבו היצירה דנה בעצמה – בשפתה הסמיוטית הייחודית, ביחסיה עם המחבר שלה ועם נמעניה, ובחשיבותה לפרט ולתרבות שבה היא נוצרת. מושג השוטטות מייצג את עצם תהליך היצירה ואת היצירה. הללו מוצעים כמרפא לטראומות בתחום האישי ובתחום הפוליטי-היסטורי כאחד. הרעיון כי ליצירה יש כוח "להתערב" ולשנות הן מציאות פנימית הן חיצונית בא לידי ביטוי באמצעות התערבותן של הדמויות הפיקטיביות בעבודתה של מחברת היצירה שבתוך יצירה – גיבורת הסרט. נאמן שאב את ההשראה לכך מערפל (Niebla 1914), רומן של הסופר הספרדי מיגל דה-אונמונו (Miguel de Unamuno). המסר של הסרט הוא, שהיצירה מעניקה לשני העמים בארץ בסיס לדיאלוג, אשר ביכולתו לפרוץ את חומות הנרטיבים ההיסטוריים הלכידים שבהם דבק כל צד. תחומי האמנות הרבים הנכללים בסרט – ספרות, מוסיקה, ריקוד, ציור ואמנות הסיפור – מבססים את הרעיון, כי הסרט עוסק בתפקידה האתי של האמנות ככלל ושל הקולנוע בפרט. המסר בדבר האמונה בכוחו של הקולנוע לשנות דפוסי חשיבה עובר כחוט השני בכל סרטיו של נאמן, אך נוזהת מציע פתרון פוטנציאלי לסכסוך בין העמים – העיסוק במשותף ביצירה.

תפקידה האתי של האמנות והאופן שבו העיסוק במשותף ביצירה עשוי לקרב לבבות של עמים שמפרידה ביניהם טראומה היסטורית הם גם נושאי שני סרטיו התיעודיים של נאמן, דמעת שחרזאדה (2006, 80 דק', בימוי והפקה) וזיטרה (2008, 90 דק', בימוי והפקה). הסרט הראשון עוקב אחר עבודתה של כוריאוגרפית ממוצא אוקראיני, אירינה ג'מאל, הנשואה לפלסטיני, מתגוררת בצפון הארץ ומשמשת חונכת ומנהלת של צמד רקדנים – יהודייה וערבי. בסרט זה משמש המחול ליצירה של דיאלוג. בזיטרה עוקבת מצלמתו של נאמן אחר תלמידי מוסיקה ותיאטרון בתיכון עירוני א' לאמנויות בתל-אביב, שיחד עם תלמידי קונסרבטוריון שווארין בגרמניה מעלים הצגה המבוססת על זיכרונותיה של ניצולת גטו טרזין, מנקה אלטר. חרף הזרות והניכור, המודגשים באמצעות השוני בין שתי השפות (עברית וגרמנית), העלאת המופע במשותף בברלין של היום מאפשרת התמודדות עם המצב הפוסט-טראומתי של הדור השלישי והרביעי הן זה הישראלי-יהודי, הן זה הגרמני. ההצגה עצמה עוסקת בחיי הרוח והתרבות של יהודי טרזין, בניסיונם לשמור על צלם אנוש באמצעות העלאה של מופע קברט.

את השנים האחרונות מקדיש נאמן לשני פרויקטים רחבי יריעה: עבודה על מיני-סדרה תיעודית, למדבר (בימוי והפקה), על ידיד בשם משה סלע שהיום כותב את זיכרונותיו. סלע היה פלמ"חניק ולאחר מכן נמנה עם מקימי קיבוץ יוטבתה והישוב נאות הכיכר. בשנות השבעים חי עם משפחתו בסנטה קתרינה ועבד עם הבדואים בסיני – חפר בארות מים, הקים מרפאות ודאג לרווחתם. במקביל עובד נאמן על סרט מלחמה, מבט אלף מטר (בימאי, תסריטאי שותף, ומפיק שותף), על מלחמת יום כיפור בסיני. הסרט (עלילתי, 150 ד') מתאר לוחמי חי"ר, שהוטלו לתוך מצבים קשים של קרב ופציעה. כמו רוב סרטיו האחרים של נאמן, גם סרט זה עוסק בטראומה ובפוסט-טראומה