"בבוקר למחרת הבחירות 1996 צילמתי את פנים הדירה השכורה בה התגוררתי. מבעד לחלון נראו חבורות של חרדים המתגוררים בשכונה שלי בתל-אביב. מצב רוחם היה מרומם. בינם לבין עצמם עסקו בחישובי המושבים בכנסת ובחישוקיה האפשריים של הממשלה החדשה. מעליהם, על חזית של בניין מגורים התנוססה כרזה גדולה: "נתניהו. עושים שלום בטוח." המצלמה חזרה אל פנים הדירה.
צילום החדרים והחפצים האישיים שבתוכם עדיין גרמו לי הנאה; הכל עמד על מקומו כפי שהיה בליל אמש, כשהלכתי לישון בידיעה שתהליך השלום בהנהגתו של שמעון פרס ימשך עד שנת 2000, לפחות. בתמונה שצייר אז בני בן ה-8 נראה מבנה דמוי בית מרחף בחלל חום המזכיר סערה או סופת חול; בית שניתק מהקרקע ויצא משליטה. בכך שיקף את תחושותיו על ערעור הבית המשפחתי לאחר שאני ואמו נפרדנו.
הסרט נע בין המישור האישי לבין מישור הלאומי תוך עיסוק במונח "בית": ביטחון ושלווה מחד, התפוררות מאידך, במישור הפרטי-אישי ובמישור הציבורי-לאומי, משך חמש שנים דרמטיות, 1993-1998." (עמית גורן)