מסע אלונקות
סנדרה מאירי

מסע אלונקות1 יצא להקרנות ב-1977 (ג'אד נאמן החל את עבודת כתיבת התסריט עוד לפני מלחמת יום כיפור, ב-1973) והתקבל בתגובות מעורבות. זהו סרט עלילתי ראשון מסוגו בארץ, שהעמיד מראה לא מחמיאה אל מול החברה הישראלית, שההשתקפות בה נותרה עד היום חוויה קשה לצפייה. כפי שמעידים ספרי היסטוריה ומאמרים רבים, כמו גם הקולנוע העלילתי והתיעודי הישראלי, בין אם באופן חיובי, בין אם באופן ביקורתי, התקומה הלאומית של עם ישראל במדינתו נקשרה בעבותות להקמתו של צה"ל. לאחר 1948, עם הדיפת צבאות ערב במלחמת השחרור, לא ניתן היה עוד להפריד בין לאומיות לבין צבא. הניצחון המוחץ של מלחמת ששת הימים ב-1967 האדיר את ההילה של מה שנחשב עד 1973, עת מלחמת יום כיפור, לתעודת הזהות של מדינת ישראל – צבא חסון, עשוי ללא חת. זאת ועוד, עצם מבחן הגבריות הישראלית הפך למזוהה עם מבחן החיול והקרב. לפיכך, אין זה מפתיע שוייסמן (מוני מושונוב), גיבורו של מסע אלונקות, גם אם אינו מתאים לשירות בצנחנים, "מעלה פרופיל" כדי להתקבל ליחידה שבה הוא לא יצליח לשרוד. בכך וייסמן מביע נאמנות לאידיאולוגיה שאותה ספג עד לגיוסו – הוא קורבן של חברה שלמה ולא של מפקד בודד.

מסע אלונקות הוא סרט יוצא דופן. בחלקו הראשון הוא מתאר את מסע השפלתו של וייסמן, טירון המתגייס לצנחנים אך אינו מסוגל לבצע את פקודות מפקדיו. בחלקו השני, במוקד הסרט עומד יאיר (גידי גוב), המ"פ של וייסמן והאחראי למותו. מה שנתפש בזמנו על ידי הביקורת כהחלטה שגויה שפגעה בדרמה של הסרט והפכה אותו לקר ומנוכר, נראה היום כהחלטה אמיצה ונאמנה לממד הביקורתי של הסרט עצמו; שכן, אם בחלקו הראשון קל להזדהות עם וייסמן, הפרוטגוניסט האנטי-גיבור, הרי בחלקו השני של הסרט, ההזדהות עם יאיר, ה"אנטגוניסט", האטום וחסר האחריות, שכל זהותו מושקעת בתפקידו, כמעט אינה אפשרית. למעשה, מסע אלונקות הוא  ייחודי על פי כל קנה מידה אפשרי לבחינת סרטי צבא: הוא אינו מתאר כל קרב, אלא מתמקד בהווי ובעיקר באימוני הצבא. בדומה לחלק הראשון של Full Metal Jacket (סטנלי קובריק, 1987), מסע אלונקות מתמקד בתהליך הדה-הומניזציה הכרוך בהכשרתו של החייל להרוג ולהיהרג. בסרטו של קובריק, משימה זו "מצליחה" מעל המשוער, כשאחד הטירונים הורג את מפקדו ומתאבד. אך לעומת סרט זה, המתמקד באיוולת המלחמה, סרטו של נאמן אינו פציפיסטי. הביקורת הטבועה בסרט נובעת מכך, שבמדינה שבה קיימת חובת גיוס ושבה מושגי הגבריות והלאומיות נמדדים לפי כשירות צבאית, אין דרך אחרת להפוך לגבר או לישראלי אלא באמצעות תהליך חיול מוצלח. בתחילת הסרט, עולה האפשרות בין הקצינים להעביר את וייסמן למחלקה אחרת ואף לסלקו מפלוגת הצנחנים, אך המ"פ שלו, יאיר, מונע אפשרות זו: "לא תעביר אותו לשום מחלקה, אם יש בעיה, תפתור אותה, אתה מבין? גם אני הייתי וייסמן כשהייתי קטן, זה לא אומר שום דבר, אתה יכול לעשות ממנו חייל על הכיפאק". העובדה שוייסמן נשבר כבר בתחילתו של מסע האלונקות, והוא ממשיך להיכשל פעם אחר פעם, כך עד הסוף המר, היא שבונה את הממד הביקורתי של הסרט. דרך הסיפור האישי של אנטי-גיבור זה, תובע נאמן מהצופים לבחון את ערכי החברה הישראלית, המזוהים כל כך עם ערכיו ומטרותיו של הצבא, כולל את האדישות למות צעירים על מזבח המיליטריזם. דרך הצבא, הוא מבקש לאפיין את החברה הישראלית כולה – את אטימותה, האוטומטיות ושרירות הלב שלה, ובמיוחד את אדישותה כלפי החלש והחריג.

בתחילת המסע, יאיר המ"פ מגלה הבנה לנחיתותו של וייסמן (אולי משום שהוא מזהה גם בעצמו ממד "וייסמני", של פחד וחולשה, שאמנם יבוא לידי ביטוי בחלקו השני של הסרט), אך החיילים במחלקה אינם סולחים לוייסמן. הם מקללים אותו, חובטים בו וכשיאיר פוקד להעלות אותו על אלונקה (לאחר שהוא מתמוטט) הם מבטיחים להתנקם בו. במלים אחרות, למחזה כזה של גבריות פגומה אין מקום בפלוגה, מכיוון שהוא משקף את החרדה הגדולה ביותר של כל  חייל  – להיכשל במבחן הגבריות. ואמנם, כשיאיר מביע את אכזבתו מוייסמן על כך שהוא נשבר כל כך מהר, הוא משווה אותו ל"נקבה". תגובתו של וייסמן, כשהוא מנתר מהאלונקה – "לא רוצה לשמוע, נשבר לי הזין!" – מקפלת בתוכה הן את גבריותו הפגומה הן את המחאה על כך שגבריות במדינה נבחנת רק בדרך זו. רעיון זה חוזר גם בסצנת המקלחת, בעלת הנופך ההומו-ארוטי, כשכל חברי המחלקה העירומים שמים ללעג את עורו החלק של וייסמן, את חזהו הנשי ואת איבר מינו ש"אפשר להחזיק אותו עם פינצטה".2

לאורך הצפייה בסרט, עולה התחושה, כי וייסמן הוא השעיר לעזאזל שתפקידו לאשר, על דרך השלילה, את הגבריות התקנית, בדומה לתפקיד הנשים בפלוגה, המשרתות את הגברים, כולל את צרכיהם המיניים – מוטיב שחוזר ברוב המכריע של סרטי הצבא הישראליים. וכך, למעט טירון בודד אחד, משה (שמעון כהן), שלאורך כל הדרך שומר על אנושיות בסיסית, כל שאר חבריו לפלוגה של וייסמן, במקום לסייע לו להשתלב באימונים ובמטלות, מפריעים לו, משפילים אותו ומתעללים בו בכל הזדמנות.

שיאה של מסכת התעללות זו בתרגיל טיהור מבנה אויב. לפי ההליך, יש לזרוק רימון אל תוך שטח המבנה שאותו מבקשים "לטהר" ומיד להיכנס פנימה ולירות. וייסמן מאחר להיכנס ומפקדיו מודיעים לו שאיחור כזה עלול לעלות לו בחייו. וייסמן המבועת מתחנן שיחליפו אותו בחייל אחר, אך בקשתו זו, כמו הקודמות, נענית בסירוב על ידי יאיר, המכריח אותו לבצע את התרגיל שוב, כשהוא מטיח בו: "מספיק עם הפחדנות הזאת!" בזו הפעם, וייסמן נכנס לתוך המבנה מוקדם מדי, בעת התפוצצות הרימון, ומוצא את מותו, ספק במה שאפשר לראות כתאונה, ספק כמעשה נואש של התאבדות (משה מתעקש בהמשך שזו הייתה התאבדות). כך או כך, זהו מוות ידוע מראש של חייל שגורמים לו לאבד את צלם האנוש שלו, כדבריו באחת משיחותיו עם יאיר – להרגיש שהוא "כלום". נאמן אינו מראה בסצנה זו את גופתו של וייסמן. לפני שהרופא (מיקי ורשביאק), הקובע את מותו של וייסמן, נכנס למבנה מלוּוה ביאיר ודוביק המ"מ (דליק ווליניץ), מצלמתו של נאמן מתעכבת בחוץ ומראה את פתח הכניסה למבנה כמלבן שחור. לאחר הוצאת הגופה על אלונקה, המצלמה מתעכבת בתוך המבנה, תוהה, מתעקשת לסמן את המקום כנקודה שאין חזרה ממנה, תוך הבלטת קיומה. הבלטה זו חוזרת גם בסצנת שיחזור האירוע על ידי מצ"ח, המתחילה בתנועת מצלמה לאחור, שלוקחת את הצופים מתוך החלל הריק של המבנה, החוצה.

ואמנם, מה שעד התרגיל שבו וייסמן נהרג יכול היה להיתפש כהווי אופייני של החבר'ה, נהפך לחוסר אנושיות מופגן, המודגש, למשל, בסצנה שבה החיילים פותחים חבילה שנשלחה לוייסמן ומכבדים את עצמם בתכולתה תוך זלזול מוחלט בכבוד המת; או בסצנת ארוחת הקצינים לאחר הביקור בבית האבלים של וייסמן, שבה הם שותים לשוכרה ומתבדחים על מקרים של טירונים ששמו קץ לחייהם (בכך, הסרט רומז שוב  שוייסמן התאבד).

יאיר מתגלה לא רק כמ"פ אטום, אלא אף כמוג-לב, חסר יכולת ליטול אחריות על מעשיו. עם מותו של וייסמן, הוא נשלח ביחד עם רופא הפלוגה לבית הוריו של זה, אך כשהשניים מגיעים לדלת הכניסה לדירה, יאיר בורח מהמקום כל עוד רוחו בו. בשחזור התרגיל במסגרת חקירת מצ"ח, כשהוא נחקר על פרטי האירוע, יאיר אומר לחוקר, שאינו זוכר בדיוק את מה שאמר לוייסמן לפני זריקת הרימון ואיך התנהלה הכניסה אל תוך המבנה; אך מהבזק-לאחור קצר של יאיר אנו למדים שהוא זוכר היטב את פרטי האירוע. כאמור, זהותו של יאיר נעוצה כולה בתפקידו כמ"פ. לפיכך, הוא אינו מסוגל לעשות חשבון נפש, שמשמעותו פירוק זהותו. הוא חש מושפל בעקבות ההחלטה להשעות אותו מתפקידו עד תום החקירה והוא מחליט "לברוח" שוב. כלומר, לעזוב את צה"ל. אך, כשהוא נקרא להצטרף לפעולה, הוא שש אלי קרב, למרבה האכזבה של חברתו. כשהמח"ט מודיע לו שהצטרפותו לפעולה מיד לאחר הודעתו לפרוש מצה"ל מעידה על בלבול, חוסר אחריות ועקביות, הוא חוזר מושפל לפלוגה וקורא דרור לתסכולו ועצביו: הוא מעיר את חייליו משנתם ומוציא אותם בכוח לאימונים מיותרים. בכך מתחיל מעגל נוסף של התעללות, אטימות, היעדר אחריות אישית וזלזול בחיי אדם. זו התוצאה של פרקטיקה אידיאולוגית המזהה גבריות עם צבא.

גידי גוב (מימין) ומיקי ורשביאק, צילום: מוש לוין

מסע אלונקות צולם בצבע ובסינמסקופ, ומקפיד על איכויות כמו-תיעודיות: צילומים מרחוק, שוטים ארוכים, תנועות מצלמה העוקבות אחרי הפעולות, היעדר שוטים סובייקטיביים (למעט בקטע ההבזק-לאחור של יאיר) ודיאלוגים ושירים המתארים הווי אופייני לחיילים בשירות סדיר. הסרט מבוסס, בין השאר, על ניסיונו הצבאי האישי של נאמן, ששירת כרופא בצנחנים. בנוסף, מלוהקים בסרט שחקנים לא מקצועיים רבים, שסיימו את שירותם בצנחנים לפני תחילת ההפקה.
מסע אלונקות נבחר לסרט הבולט של השנה בפסטיבל הקולנוע בלונדון ב-1978; הוקרן בפסטיבל הקולנוע המזרח-תיכוני בניו-יורק ב-1978; בפסטיבל הקולנוע היהודי בלוס אנג'לס ב-1978; בפסטיבל הקולנוע היהודי בסן-פרנסיסקו ב-1978; ובפסטיבל הקולנוע היהודי בהונג-קונג ב-1978; כמו כן, הוא הוקרן בטלוויזיה הצרפתית (FR 3) ב-1983, במסגרת תוכנית יוקרתית על קולנוע.

כמו סרטיו העלילתיים האחרים של נאמן, שנעשו בשנות השמונים של המאה הקודמת, גם סרטו זה ניחן בצביון נבואי משהו (רחובות האתמול שיצא להקרנות ב-1989 חזה את רצח רבין). בשנות השבעים של המאה הקודמת, חוסר אנושיות בצה"ל, מעולם לא הגיע לכותרות, אלא נשמר בסוד. מה שכיום, בעשור השני של שנות האלפיים, נתפש בעיני רבים כפועל יוצא של כיבוש מתמשך, מוצב כזרקור בוהק במסע אלונקות, המסמן אובדן של המצפן האנושי בעקבות החלחול המתמשך של המיליטריזם הבוטה אל כל שכבות החברה. בכך, מסע אלונקות משמש כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית והוא נראה עכשווי מתמיד

צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה